עיתונאות כחלטורה – ועכשיו הדיבה
מקור: http://www.popup.co.il/?p=10837
טלי חרותי-סובר הקדישה לי חלק מהטור שלה שפורסם לפני שעות אחדות, ואם זה לא כבוד שאותו אציין בקובץ קורות החיים שלי, אינני יודע כבוד מהו. כיאה לדרכה העיתונאית, כפי שתיארתי אותה כאן, הטקסט שלה מלא שגיאות, חלקן שגיאות מהסוג שכבר הצבעתי עליהן, חלקן שגיאות חדשות, וחלקן דיבה ממש.
אבל נתחיל בהתחלה.
בימים שלאחר פרסום הפוסט המקורי שלי, קיבלתי כמה פניות מאנשי דה-מרקר ומאנשים שמקורבים לאנשי דה-מרקר שהפצירו בי, ממש דחקו בי, להתלונן על חרותי-סובר בפני המערכת. אחד מהם כתב לי (ואני מצטט):
א. שימחת רבים במערכת דהמרקר בפוסט ובסטטוסים בעניין טלי חרותי סובר
ב. אחדים מהנ”ל מציעים שתכתוב מכתב תלונה מסודר + בקשה לתיקון לסמי פרץ (עורך דה-מרקר. י”ד).
היא אחד האנשים הפחות חביבים על המערכת. הרמה העיתונאית של שאר העבודה שלה די דומה.
הסברתי לאותו אדם, שהזכיר שטלי זו כבר סיבכה את המערכת בכמה תלונות (עוד על כך בהמשך), שיש לי דברים קצת יותר מעניינים לעשות מלשבת ולכתוב מכתבי תלונה לסמי ושהגיע הזמן שהמערכת תטפל בעיתונאים שלה בעצמה ולא תחכה לתלונות.
אם בזה לא די, תלונות, מסתבר, הן מנת חלקה של הקבועה של טלי.
(טלי חרותי-סובר. התמונה מתוך סרטון יוטיוב)
כך לדוגמה, באוגוסט 2015 הגיש ארגון נכי צה”ל שתי תביעות דיבה פלוס תלונה לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות ודרש פיצוי בסך 480 אלף שקל בשל הפרקטיקה החביבה על טלי: לכתוב על אנשים/ארגונים אך לא לבקש את תגובתם (כזכור, לא היתה לה בעיה לציין את שמו של ד”ר עו”ד מאיר קוגמן, יו”ר ועד הסגל האקדמי, אך לא לבקש את תגובתו. בקטנה). הארגון טען כי טלי זו מנהלת “מסע רדיפה אובססיבי נגד הארגון”.
נו טוב, אנחנו מכירים ארגונים שכאשר הם לא מרוצים, הם מיד מגישים תלונות; זה בדרך כלל נגמר בשום דבר. ובכן, לא הפעם. ב-20 בינואר 2016, אחרי הליך גישור, פרסם העיתון התנצלות מקיפה ומפורטת ואף הוריד את שני הטקסטים מאתר האינטרנט של העיתון (ולכן לא ניתן למצוא אותם. את ההתנצלות אפשר למצוא כאן).
ארגון נכי צה”ל הוא לא היחיד שהתלונן על טלי. גם משרד יחסי ציבור התלונן על הפרקטיקה של טלי ללעוג לו ואפילו אישה תמימה, שדיברה עם טלי זו במסגרת סדנה ששתיהן הלכו אליה, גילתה שהיא עומדת במרכזו של טור שכתבה. האישה, ששוחחה עם אתר “וואלה” אמרה:
“אני חשה מבוכה גדולה. גם מתוכן הדברים המרושעים שנכתבו עלי, וגם מעצם החשיפה”, היא מציינת ומוסיפה כי פנתה לאתר “הארץ” בבקשה להסיר את הפוסט או לפרסם התנצלות, אך נענתה בשלילה. “התחושה היא שהגב’ חרותי-סובר כותבת מה שבא לה בלי לתת לאנשים אחרים את האופציה ההוגנת להגיב ותוך פגיעה באנשים שלא התכוונו בשום דרך ואופן למצוא את עצמם בעיתון”.
העובדות האלו משעשעות במיוחד בהתחשב שטלי זו התלוננה בטור שלה שלא טרחתי לדבר איתה קודם. ועל זה אומר בעדינות: “פחחחחחחחחחחחחחחחחחח”.
אגב, לאחר פרסום הטקסט שלי טלי התקשרה אליי. לצערי לא יכולתי לענות לשיחה כי הייתי עסוק בלגנוב את הכסף של המכללה למנהל ולהעביר אותו למרצי דור א’. טלי שלחה לי הודעת ווטסאפ שהיא מבקשת שאחזור אליה. עניתי לה בשעות הערב (בכל זאת, היה הרבה כסף לגנוב) וכתבתי לה: “היי טלי, מצטער שחוזר אלייך רק עכשיו – יום סוער במכללה, כמו שאת יודעת. אני זמין אם את רוצה לשוחח”. זה היה לפני כמעט שבועיים. מאז, לא שמעתי ממנה מילה.
כאמור, הטור שלה ממשיך עם הקשקוש המקושקש של דור א’ וממשיך לטעות בכל העובדות שהוא מציין. כך לדוגמה טלי כותבת שהשביתה נמשכה יומיים. ובכן, לא. היא נמשכה שלושה ימים, אבל כזכור טלי לא טועה; זו המציאה שמתבלבלת.
בכל הקשור אליי, כותבת טלי זו “דרור היה אחד האנשים שהגנו על כיסם (של מרצי דור א’. י”ד) מפני ההנהלה”, וזו כבר ממש דיבה. כל מי שהיה מעורב במשא ומתן יודע בדיוק איזה תפקיד לקחתי על עצמי ומה החלק שלי בסיום השביתה. דיבה, כידוע, מקומה להתברר במקומות שדיבות מתבררות בהן. היוש טלי.
לסיום, כותבת טלי ש”המומחה” (זה אני, במירכאות) “אפילו לא היה מסוגל לכתוב את השם שלי נכון”. אכן, מסתבר שכתבתי את שם משפחתה של טלי כך: חירותי-סובר, בעוד ששמה הוא חרותי-סובר. משום כך, חזרתי אל הפוסט המקורי והורדתי את כל היודים המיותרים והוספתי בסוף הפוסט התנצלות בפני טלי.
את מבינה, טלי, מותר לטעות ואפשר לתקן כאשר טועים. אלא שאת כל כך נפוחה מחשיבות עצמית, כל כך מלאה בעצמך וכל כך רשלנית, שכל שאת מסוגלת לעשות במקום להודות בטעויות החובבניות שלך, זה להגיב בילדותיות. יווו, קראת לי “מומחה”, אני לא יודע איך אתמודד עם הבושה ואיך אמשיך להסתובב ברחובות העיר בידיעה שירדת עליי כך. הו, מה אעשה?!
אתנחם בחבריי. מדור א’, כמובן.
מקור: http://www.popup.co.il/?p=10837
טלי חרותי-סובר הקדישה לי חלק מהטור שלה שפורסם לפני שעות אחדות, ואם זה לא כבוד שאותו אציין בקובץ קורות החיים שלי, אינני יודע כבוד מהו. כיאה לדרכה העיתונאית, כפי שתיארתי אותה כאן, הטקסט שלה מלא שגיאות, חלקן שגיאות מהסוג שכבר הצבעתי עליהן, חלקן שגיאות חדשות, וחלקן דיבה ממש.
אבל נתחיל בהתחלה.
בימים שלאחר פרסום הפוסט המקורי שלי, קיבלתי כמה פניות מאנשי דה-מרקר ומאנשים שמקורבים לאנשי דה-מרקר שהפצירו בי, ממש דחקו בי, להתלונן על חרותי-סובר בפני המערכת. אחד מהם כתב לי (ואני מצטט):
א. שימחת רבים במערכת דהמרקר בפוסט ובסטטוסים בעניין טלי חרותי סובר
ב. אחדים מהנ”ל מציעים שתכתוב מכתב תלונה מסודר + בקשה לתיקון לסמי פרץ (עורך דה-מרקר. י”ד).
היא אחד האנשים הפחות חביבים על המערכת. הרמה העיתונאית של שאר העבודה שלה די דומה.
הסברתי לאותו אדם, שהזכיר שטלי זו כבר סיבכה את המערכת בכמה תלונות (עוד על כך בהמשך), שיש לי דברים קצת יותר מעניינים לעשות מלשבת ולכתוב מכתבי תלונה לסמי ושהגיע הזמן שהמערכת תטפל בעיתונאים שלה בעצמה ולא תחכה לתלונות.
אם בזה לא די, תלונות, מסתבר, הן מנת חלקה של הקבועה של טלי.
(טלי חרותי-סובר. התמונה מתוך סרטון יוטיוב)
כך לדוגמה, באוגוסט 2015 הגיש ארגון נכי צה”ל שתי תביעות דיבה פלוס תלונה לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות ודרש פיצוי בסך 480 אלף שקל בשל הפרקטיקה החביבה על טלי: לכתוב על אנשים/ארגונים אך לא לבקש את תגובתם (כזכור, לא היתה לה בעיה לציין את שמו של ד”ר עו”ד מאיר קוגמן, יו”ר ועד הסגל האקדמי, אך לא לבקש את תגובתו. בקטנה). הארגון טען כי טלי זו מנהלת “מסע רדיפה אובססיבי נגד הארגון”.
נו טוב, אנחנו מכירים ארגונים שכאשר הם לא מרוצים, הם מיד מגישים תלונות; זה בדרך כלל נגמר בשום דבר. ובכן, לא הפעם. ב-20 בינואר 2016, אחרי הליך גישור, פרסם העיתון התנצלות מקיפה ומפורטת ואף הוריד את שני הטקסטים מאתר האינטרנט של העיתון (ולכן לא ניתן למצוא אותם. את ההתנצלות אפשר למצוא כאן).
ארגון נכי צה”ל הוא לא היחיד שהתלונן על טלי. גם משרד יחסי ציבור התלונן על הפרקטיקה של טלי ללעוג לו ואפילו אישה תמימה, שדיברה עם טלי זו במסגרת סדנה ששתיהן הלכו אליה, גילתה שהיא עומדת במרכזו של טור שכתבה. האישה, ששוחחה עם אתר “וואלה” אמרה:
“אני חשה מבוכה גדולה. גם מתוכן הדברים המרושעים שנכתבו עלי, וגם מעצם החשיפה”, היא מציינת ומוסיפה כי פנתה לאתר “הארץ” בבקשה להסיר את הפוסט או לפרסם התנצלות, אך נענתה בשלילה. “התחושה היא שהגב’ חרותי-סובר כותבת מה שבא לה בלי לתת לאנשים אחרים את האופציה ההוגנת להגיב ותוך פגיעה באנשים שלא התכוונו בשום דרך ואופן למצוא את עצמם בעיתון”.
העובדות האלו משעשעות במיוחד בהתחשב שטלי זו התלוננה בטור שלה שלא טרחתי לדבר איתה קודם. ועל זה אומר בעדינות: “פחחחחחחחחחחחחחחחחחח”.
אגב, לאחר פרסום הטקסט שלי טלי התקשרה אליי. לצערי לא יכולתי לענות לשיחה כי הייתי עסוק בלגנוב את הכסף של המכללה למנהל ולהעביר אותו למרצי דור א’. טלי שלחה לי הודעת ווטסאפ שהיא מבקשת שאחזור אליה. עניתי לה בשעות הערב (בכל זאת, היה הרבה כסף לגנוב) וכתבתי לה: “היי טלי, מצטער שחוזר אלייך רק עכשיו – יום סוער במכללה, כמו שאת יודעת. אני זמין אם את רוצה לשוחח”. זה היה לפני כמעט שבועיים. מאז, לא שמעתי ממנה מילה.
כאמור, הטור שלה ממשיך עם הקשקוש המקושקש של דור א’ וממשיך לטעות בכל העובדות שהוא מציין. כך לדוגמה טלי כותבת שהשביתה נמשכה יומיים. ובכן, לא. היא נמשכה שלושה ימים, אבל כזכור טלי לא טועה; זו המציאה שמתבלבלת.
בכל הקשור אליי, כותבת טלי זו “דרור היה אחד האנשים שהגנו על כיסם (של מרצי דור א’. י”ד) מפני ההנהלה”, וזו כבר ממש דיבה. כל מי שהיה מעורב במשא ומתן יודע בדיוק איזה תפקיד לקחתי על עצמי ומה החלק שלי בסיום השביתה. דיבה, כידוע, מקומה להתברר במקומות שדיבות מתבררות בהן. היוש טלי.
לסיום, כותבת טלי ש”המומחה” (זה אני, במירכאות) “אפילו לא היה מסוגל לכתוב את השם שלי נכון”. אכן, מסתבר שכתבתי את שם משפחתה של טלי כך: חירותי-סובר, בעוד ששמה הוא חרותי-סובר. משום כך, חזרתי אל הפוסט המקורי והורדתי את כל היודים המיותרים והוספתי בסוף הפוסט התנצלות בפני טלי.
את מבינה, טלי, מותר לטעות ואפשר לתקן כאשר טועים. אלא שאת כל כך נפוחה מחשיבות עצמית, כל כך מלאה בעצמך וכל כך רשלנית, שכל שאת מסוגלת לעשות במקום להודות בטעויות החובבניות שלך, זה להגיב בילדותיות. יווו, קראת לי “מומחה”, אני לא יודע איך אתמודד עם הבושה ואיך אמשיך להסתובב ברחובות העיר בידיעה שירדת עליי כך. הו, מה אעשה?!
אתנחם בחבריי. מדור א’, כמובן.
